חצויה

״בחורה חמודה,
אבל למה אדומה?!?ֿ״
– את המשפט הזה,
שהפך למיתולוגי במשפחה שלי,
אמר עליי אבא של ירון (בעלי).
לימים הוא הפך לחמי האהוב,
אבל אז בשלהי שנת 2002
הייתי הסדין האדום שלו,
תרתי משמע. 



בכדורגל,
הצבע ממש חשוב.
לפעמים הוא אפילו חזות הכול.
הרי השדים אדומים,
והקופים ירוקים,
האדום עולה,
והירוק עולה, אני אדום בנשמה, או ילד ירוק. 

בעולם של ירון, אני לא ״הפועליסטית״ (איזה מן כינוי מוזר זה?! שמעתי אותו לראשונה בחיי פה בחיפה) – אני ״אדומה״, והוא לא ״מכביסט״ – הוא ״ירוק״.

הוא כל כך ירוק,
שעברו 8 שנים
ביחד עד שהוא הסכים ללבוש חולצה אדומה.
זו היתה טי-שירט
מקסימה שקיבל במתנה ולא היה לו לב
להחליף אותה. הוא
לובש אותה עד היום,
אבל היא החולצה האדומה היחידה שיש
לו.

וכשהוא תופס אותי לבושה בירוק, הוא ממש בעננים, בטוח שזהו אוטוטו אני עוברת צד. 

אז זהו, שלא. אני לא עוברת
צד (כי אני לא זהבי או ורמוט. אאוץ׳. סורי. הייתי חייבת), וגם לא תופסת
צד. 

נכון שזו הפועל חיפה, והיא כאילו-משלנו-כזו, אבל האדומה הדהויה שלי מתל אביב חייבת להישאר בליגה. והמטרה מקדשת את האמצעי. 

אז בדרבי הזה אני חצויה,  

ובכל זאת מחזיקה אצבעות לירון.  

Follow:
Share:

WordPress Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Facebook Comments

Google+ Comments