לא היה לה שמץ של מושג באופנה, אבל חוש עסקי מפותח ורצון לעזור לעולים הביאו את רות דיין להקים את בית האופנה משכית. יחד עם פיני לייטרסדורף היא הצליחה להביא את משכית להכרה בינלאומית ולמעמד של סמל ארצישראלי מיתולוגי. פוסט פרידה מרות דיין, אישה שהיא השראה
בתמונה למעלה: בית האופנה משכית, צילום: אייל נבו
מסתבר שרות דיין, מקימת בית האופנה משכית, בכלל לא אוהבת אופנה. אני יודעת שזה נשמע מוזר, וגם אני מתקשה לקבל את הטענה הזו אבל רות דיין בעצמה אמרה בריאיון למגזין את ב-2014: ״חושבים שאני אוהבת אופנה ושאני יודעת לרקום. אין לזה שחר. אני יועצת פרויקטים. זה יכול היה להיות כל דבר אחר. אם הייתי מזהה משהו אחר שיכול להניב פרנסה לעולים, הייתי עושה אותו".
עלייה וקוץ בה: המעבר ששינה את חייה של רות דיין
למרות המשפחה הבורגנית, רות הצעירה חלמה לעסוק בכלל בחקלאות. היא נולדה בחיפה ב-1917 לזוג עולי העלייה השנייה וכשהיתה בת שנתיים עברה המשפחה ללונדון לטובת לימודי אביה. שם היא נחשפה לנוהג לשלוח ילדים לפנימיות וחלמה ללמוד בפנימייה בעצמה (ושם גם נולדה אחותה הצעירה ראומה, לימים אשתו של הנשיא עזר וייצמן). כאשר המשפחה חזרה לישראל הם השתקעו בירושלים אבל רות לא ויתרה על החלום ובגיל 17 הגשימה את החלום: היא עברה ללמוד בבית הספר החקלאי בנהלל, מעבר שהשפיעה על כל מהלך חייה.
אשת חיל, מי ימצא? גלגול אחד לפני משכית
בנהלל היא הכירה את משה דיין והחלה לנדוד איתו עקב תפקידיו. בימים ההם (1949) המדינה שאפה ללמד את העולים שמגיעים לישראל מכל העולם את מקצוע החקלאות ורות הייתה מדריכה בפרויקט. שם היא נחשפה למלאכת היד של עולות מבולגריה – הרקמה. היא מיד זיהתה את הפוטנציאל התעסוקתי: נדריך את העולים – רוקמות וצורפים בעיקר – ונעזור להם לשווק את יצירותיהם. משה דיין קרא לפרויקט של אשתו ״אשת חיל״ וכעבור מספר שנים הפרויקט אומץ על ידי המדינה והפך לחברה ממשלתית: ״משכית״.
סטארט–אפ ואקזיט: ההקמה של משכית והפרישה לפעילות חברתית
רות גייסה את פיני לייטרסדורף שהיתה מעצבת התלבושות של הקאמרי ולהקת ענבל וב-1954 הן מתחילות לעבוד יחד. העיצובים הייחודיים של פיני והקשרים הבינלאומיים של רות ומשפחתה הביאו את משכית להיות בית אופנה מסקרן, מוכר ואותנטי עבור שווקים בחו״ל. כשרוח המדבר והאתוס של קיבוץ גלויות מרחף מעל הבית, משכית הביאה קוטור ארצישראלי. ״משכית״ הפך לשם נרדף לישראליות, במובן הארצישראלי של המילה. בסוף שנות ה-70 החברה הממשלתית נקלעה לקשיים (רק לי זה נשמע כמו אוקסימורון? כנראה שזה תלוי בממשלה…) והיא נמכרה למשקיעים פרטיים. הבית לא שרד ונסגר ב-1994.
כמו עוף החול: חזרתה של משכית
המעצבת שרון טל (ובין היתר בעזרתו של המיליארדר סטף ורטהיימר) החייתה את בית האופנה ב-2013. רות נתנה את ברכת הדרך ומעבר לכך. היא ליוותה את שרון לאורך כל השנים ונתנה לה רוח גבית במיזם המיוחד הזה. ביקרתי בבית האופנה משכית המחודש פעמיים, באחת מהן קיבלתי הצצה נדירה אל חדר הרקמה וצפיתי ברוקמות בעת עבודתן. אני זוכרת איך התרגשתי והתפעמתי ממלאכת היד, מהאמנות והסבלנות. זו הייתה חוויה מיוחדת כי היא הביאה איתה גם כאב עמוק – על אמנות שכמעט ולא קיימת כאן ועל תעשייה שאין לה מספיק ׳שרון טליות׳, או ׳סטף ורטהיימרים׳. ובכלל, מי ירצה להשקיע באופנה כשאפשר להשקיע בהיי-טק?
Fashion Nation: האם נוכל לשחזר את הגדולה של משכית?
לרות לא היה שמץ של מושג באופנה. היא עדיין אהבה חקלאות. בכל זאת, החיידק של פעילות חברתית והחוש לביזנס הביאו אותה להיות המנוע מאחורי בית האופנה הישראלי המפורסם ביותר בעולם. לחשוב שהוא גם היה בית אופנה ממשלתי… איפה נשמע דבר כזה? כנראה שפעם, לפני שהיינו סטראט-אפ ניישן, המדינה ידעה להעריך אופנה כנכס תרבותי. כשאנחנו נמצאים בשיאו של משבר עמוק בתעשיית האופנה הישראלית, אני מאוד מקווה שמותה של רות דיין הוא לא המסמר האחרון בארון של האופנה המקומית שלנו. נכון, גורלה של משכית אולי הוכיח שמדינה לא יכולה להחזיק בית אופנה. אבל היא יכולה להחזיק אופנה. זו חובתה. אופנה היא תרבות, היא נכס תרבותי. היא אמירה, היא עוד חלק בלתי נפרד מה-״אני״ וגם מה״אנחנו״. ואנחנו, סורי, לא רק היי-טק.
נהניתם מההמלצות שלי? אני ממש אשמח לדעת!
תייגו אותי באינסטגרם @hey.fa.it או בפייסבוק,
או השתמשו בהאשטג שלי באינסטגרם ihavethisthingeithHaifa# כדי שאדע ואשתף.
מאחלת לכולנו עוד נשים מעוררות השראה כמו רות,
נשיקות,
חיפוש
