בין פוסט־טראומה לפוסט־מודרניזם: תצוגת הגמר של החוג לאופנה באוניברסיטת חיפה.
כל הצילומים בכתבה: הצלם יוסי קרסו
אבל מה עם…?
מזה כמה שנים טובות שאני נוכחת קבועה בתצוגת הסיום הזו של… זה קצת מורכב: עד לא מזמן מכללת ויצו, ומהשנה רשמית החוג לעיצוב אופנה בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה. אבל זה לא הדבר היחיד השונה הפעם. משהו השתנה בתצוגה השנה. אולי זה הדור, אולי המרצים, אולי התקופה אבל על המסלול עצמו נעדרו עוד נוכחים קבועים: לא היה צבא, לא הייתה קליגרפיה ערבית או עברית של רש״י, לא היו סיסמאות זועקות על הבגדים. היו בגדים יפים. מאוד מאוד יפים. לפעמים יפים מדי אפילו. המציאות הישראלית, החברתית-פוליטית־צבאית נעדרה לחלוטין מהמסלול. הפצעים הלאומיים, החטופים, המלחמות, הכיבוש, השכול – נשארו מחוץ לפריים. זו לא אדישות. רוב הקולקציות עסקו בכאב, בטראומה, בזיכרון או בפחד אך הן עשו את זה באסתטיקה גבוהה, נעימה ומלטפת ובפרספקטיבה אישית והתבוננות פנימה. בין קולקציה לקולקציה השאלה הזו לא הניחה לי: האם זו העייפות מהמציאות או בחירה מודעת להימנע?
על אופנה ואמירה
השאלה היותר גדולה שאני אמורה לשאול את עצמי היא למה אני בכלל עוסקת בשאלה הקודמת. האם קולקציית סיום צריכה בכלל להיות פוליטית או חברתית? למה בכלל אני מצפה לזה? מה גורם לי לחפש בכל דגם הדהוד של מציאות, תגובה למצב, לקונפליקט, לנרטיב? אולי זו פשוט אני שמשליכה את הציפיה שלי לעמדה על הבוגרות הצעירות… האקדמיה, לפחות בעיניי, היא לא רק חממה טכנית אלא גם זירה לביטוי אישי וחברתי. ואופנה, לפחות בעיניי היא גם מדיום חזותי רווי משמעות, פוטנציאל וכוח. כשכואב לנו, אני מצפה שיוצרים יגידו: ״גם לי כואב״.
אופנה עם מבט פנימה
זו אכן ציפייה לא הוגנת. הייתי צריכה עוד דפדוף באלבום הוידאו שצילמתי ובתמונות הנפלאות ששלחו לי מיחסי הציבור של החוג כדי לחשוב שוב. הרי גם ההימנעות היא תגובה למציאות לא אפשרית של חיים כאן, מסר חשוב מאוד של הדור הזה. השנה נדמה שיותר מתמיד הבחירה הייתה להביט פנימה. להתכנס אל הזיכרון האישי, אל מורשת בית סבא, אל הטיול עם אמא בשדה, אל הבית שבין סגר לסגר הן הבחירות הכי אותנטיות שיש.
בית ספר עם עתיד מבטיח
והיתה גם אופנה. כבר מהרגע הראשון אי אפשר היה שלא לשים לב ולהתפעל מהקפיצה הטכנית המרשימה. רמות הביצוע עלו, הליווי המקצועי של מיטב המנחים שחר אבנט, אהרון גניש ושאול אהרוני ניכר והשפעתם של סגל המרצים וההנהלה בראשותן של לאה פרץ ורחל גץ סלומון מורגשת היטב. יש כאן חזון וידיים עובדות. יש כישרונות ויש מי שיטפחו אותם ומעל לכל יש כאן עתיד מבטיח מאוד לחוג שעובר מהפכה דרמטית.
קולקציות הגמר:
הגר לנדסמן | הדרך אל האוקו
זו הייתה אחת הקולקציות הבודדות לגברים ועדיין אחת הקולקציות הפואטיות שראינו על המסלול. החיבור בין שירת ההייקו היפנית לבין פעולות של לבוש (עטיפה, שחרור, סיבוב) יצר בגדים שנראו כאילו הם בתנועה תמידית, כמו טקס התבגרות איטי ושקט. יש משהו מאוד אישי בקולקציה הזו שנבנתה על בסיס צילומים בשחור-לבן של אביה שמשולבות בתהליך.
הדס קור | בוטניקה פוסט-מודרנית
בין הסחלבים לאירוסים, הדס קור בחרה זיכרון ילדות של העליה לארץ כהשראה לקולקציה שלה. בהנחיתה של שחר אבנט, הצליחה הדס לברוא שפה עיצובית מרהיבה גם בצורניות וגם בצעוניות. הטקסטיל שהיא יצרה מצליח להכניס אותנו לרגע למסעות בין שדות פרחים, לטיולים עם אמה ומגדיר צמחים ביד. קולקציה עשירה באינטליגנציה רגשית ועיצובית ואני מאוד מחכה לראות איך ייראו העיצובים של הדס בחיים האמיתייםף
ירדן סלומון | טאצ' – דאון
זו הקולקציה שהקפיצה לי את הדופק בזכות האסתטיקה שלה והטכניקה הגבוהה. מתחת לאסתטיקה הספורטיבית, מסתתר דיון בבריונות. בהשראת ענפי ספורט אלימים בהם הספורטאים נדרשים להתמגן נוצרה קולקציה שהיא משהו בין התגוננות לפנטזיית נקמה. ובמילותיה שלה: ״הדיסוננס המובנה בדימוי השחקנים – להיראות מאיים ולהרגיש מוגן – הוא חלומו של הילד הקורבן״.
רותם תאשמע | טראומה מגדרית
עוד קולקציה שאחראית על מגוון קולות ״וואו״ שנשמעו מהשורה שלי. זה היה כל כך יפה שכמעט שכחנו שמדובר פה במיצג של פחד וזהירות. דווקא בימים שבהם הפמיניזם הפך למילת גנאי בעיני אלו שהוא בא לשחרר, היה מאוד משחרר לצפות בקולקציה שלא מנסה להתחנף וגם מעוצבת להפליא.
מרגרט שניצר | מסע הכלנית
קולקציה נוספת שעוסקת בסיפור של הגירה, הפעם מאוקראינה. העיצובים משלבים פרטי לבוש מסורתיים מהמורשת האוקראינית עם גזרות עכשוויות מחיי היום־יום בישראל. קולקציה מרשימה מאוד גם ברמה הטכנית וגם ברמה הקונספטואלית.
נגה אמונה אבישר | שמן ומים
5 שנים עברו מאז מגיפת הקורונה אבל היא ממשיכה להיות נוכחת בתרבות. הקולקציה של נגה שואבת השראה מסדרת ציורים שיצרה אז, כשהייתה סגורה בביתה. כמו כולנו זו היתה תקופה של לבוש ביתי, פיג'מות והלבשה תחתונה, ועולם האופנה לא נשאר אליהם אדיש. כאן בגדי הקורונה הופכים ללבוש אלגנטי שכולל גם סריגים מדהימים בעבודת יד – מצויירים, צבועים ומודפסים על-ידה.
נטע קרפ | לסבא, באהבה – נטע
נתן קרפ היה מעצב גרפי ואמן קליגרפיה ישראלי מהבולטים בדורו, שעיצב לוגואים, אייקונים ומטבעות ומדליות רבות (ביניהם מטבעות חצי השקל ועשר האגורות, את לוגו רשות השידור, אורביט, ישרוטל, הסוכנות היהודית ועוד). נטע עושה שימוש בזכרונות האישיים שלה ממנו ומהשפה הגרפית שלו שמלוות אותה כמעצבת וכממשיכת דרכו.
נגאח נצורה חמודי | גלים של ילדות
הקולקציה הכי חיפאית בקבוצה ועוד זכרון ילדות בין נכדה לסב שהופך לקולקציה. סבה של נגאח היה אמן שיצר פסלים מצדפות. בילויי איסוף הצדפים המשותפים שלהם בחוף שקמונה בחיפה תורגמו בקולקציה לצורות גליות, מרקמים המדמים צדפות ופלטת צבעים המשקפת את נוף הים והשמיים כפי שנחקק בזיכרון.
שי מנספייזר לוין | מיי פוסי גראבז באק
שי מנספייזר לוין מביאה מבט נשי-פמיניסטי שלא מציית לשום ׳ניסיון יישור׳. באמצעות שימוש בצבע, בדפוס ובטכניקות טקסטיליות, הקולקציה בונה נרטיב חדש של כוח נשי ומציעה מבט מחודש פמיניזם ונשיות שלא מתנצלת.
תיאו ברלינר | צורת חיים
תאו ברלינר מגיע מבית של אמנים, שבו חיי היצירה וחיי הבית התערבבו להם ובאופן טבעי גם בגדי העבודה הפכו לבגדי בית ולהיפך. זו נקודת המוצא שלו כשיצר קולקציית בגדי העבודה שהם מעבר לפריטים פונקציונליים, אלא יותר כמו יומני חיים שמספרים זכרונות וסיפורים אישיים.
עוד כתבות מעניינות
- כשהמצפון האופנתי שלי התחיל להתעורר: צרכנות מוסרית וירוקה
- אפרופו מחזור: איפה חנויות ספרי היד שנייה הכי שוות בחיפה
- הכירו את מעצבת האופנה החיפאית: מי את, ורד גלעדי?
- מכורים לאמנות ותרבות? אל תפספסו את מוזיאוני חיפה
- לצוד את הוינטג': המדריך המלא ליד שנייה בחיפה
- 🌟 ללכת עם האופנה צעד אחד קדימה: הצטרפו אליי לסיור וינטג' ויד שנייה בחיפה 🌟